ר"ן על ביצה ו׳

« ר"ן על ביצה ה׳ ע״ב ר"ן על ביצה ז׳ ע״א »

1 אָמַר רָבָא: מֵת בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן — יִתְעַסְּקוּ בּוֹ עֲמָמִים. מֵת בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי — יִתְעַסְּקוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל, וַאֲפִילּוּ בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבֵיצָה.

2 נְהַרְדָּעֵי אָמְרִי: אַף בְּבֵיצָה. דְּמָה דַּעְתָּיךְ, דִּלְמָא מְעַבְּרִי לֵיהּ לֶאֱלוּל, הָא אָמַר רַב חִינָּנָא בַּר כָּהֲנָא אָמַר רַב: מִימוֹת עֶזְרָא וְאֵילָךְ לֹא מָצִינוּ אֱלוּל מְעוּבָּר.

3 אָמַר מָר זוּטְרָא: לָא אֲמַרַן, אֶלָּא דְּאִשְׁתַּהִי. אֲבָל לָא אִשְׁתַּהִי — מַשְׁהִינַן לֵיהּ.

4 רַב אָשֵׁי אָמַר: אַף עַל גַּב דְּלָא אִשְׁתַּהִי, נָמֵי לָא מַשְׁהִינַן לֵיהּ. מַאי טַעְמָא, יוֹם טוֹב שֵׁנִי לְגַבֵּי מֵת — כְּחוֹל שַׁוְּיוּהּ רַבָּנַן, אֲפִילּוּ לְמֵיגַז לֵיהּ גְּלִימָא, וּלְמֵיגַז לֵיהּ אָסָא.

5 אָמַר רָבִינָא: וְהָאִידָּנָא דְּאִיכָּא חַבָּרֵי — חָיְישִׁינַן.

6 רָבִינָא הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַב אַסִּי בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה עֲצִיב, אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי עֲצִיב מָר? אֲמַר לֵיהּ: דְּלָא אוֹתִיבִי עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין.

7 אֲמַר לֵיהּ: וְלוֹתֵיב מָר הָאִידָּנָא? מִי לָא אָמַר רָבָא: מַנִּיחַ אָדָם עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין מִיּוֹם טוֹב לַחֲבֵירוֹ, וּמַתְנֶה!

8 אֲמַר לֵיהּ: אֵימַר דְּאָמַר רָבָא בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלִיּוֹת. בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה מִי אָמַר?

9 וְהָא אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: אַף בֵּיצָה מוּתֶּרֶת. אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדֳּכַי: בְּפֵירוּשׁ אֲמַר לִי מָר דְּלָא סָבַר לְהָא דִּנְהַרְדָּעֵי.

10 אִתְּמַר: אֶפְרוֹחַ שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב, רַב אָמַר: אָסוּר. וּשְׁמוּאֵל, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מוּתָּר. רַב אָמַר: אָסוּר — מוּקְצֶה הוּא. וּשְׁמוּאֵל, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מוּתָּר — הוֹאִיל וּמַתִּיר עַצְמוֹ בִּשְׁחִיטָה.

11 אָמְרִי לֵיהּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי לְרַב: וְכִי מָה בֵּין זֶה לְעֵגֶל שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב? אֲמַר לְהוּ: הוֹאִיל וּמוּכָן אַגַּב אִמּוֹ בִּשְׁחִיטָה.

12 וּמָה בֵּין זֶה לְעֵגֶל שֶׁנּוֹלַד מִן הַטְּרֵפָה! שְׁתֵיק רַב.

13 אֲמַר רַבָּה וְאִיתֵּימָא רַב יוֹסֵף: מַאי טַעְמָא שְׁתֵיק רַב? לֵימָא לְהוּ: הוֹאִיל וּמוּכָן אַגַּב אִמּוֹ לִכְלָבִים!

14 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי:

15 הַשְׁתָּא מוּכָן לְאָדָם לָא הָוֵי מוּכָן לִכְלָבִים, דִּתְנַן: מְחַתְּכִין אֶת הַדִּלּוּעִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה, וְאֶת הַנְּבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם לֹא הָיְתָה נְבֵלָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת — אֲסוּרָה, לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִן הַמּוּכָן; מוּכָן לִכְלָבִים הָוֵי מוּכָן לְאָדָם?!

16 אֲמַר לֵיהּ: אִין, מוּכָן לְאָדָם — לָא הָוֵי מוּכָן לִכְלָבִים, דְּמַאי דַּחֲזֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לָא שָׁדֵי לֵיהּ לִכְלָבִים. מוּכָן לִכְלָבִים — הָוֵי מוּכָן לְאָדָם, דְּדַעְתֵּיהּ דְּאִינִישׁ אַכׇּל מִידֵּי דַּחֲזֵי לֵיהּ.

17 תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב, תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן.

18 תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב: עֵגֶל שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב — מוּתָּר, אֶפְרוֹחַ שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב — אָסוּר, וּמָה הֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה? זֶה מוּכָן אַגַּב אִמּוֹ בִּשְׁחִיטָה, וְזֶה אֵינוֹ מוּכָן אַגַּב אִמּוֹ.

19 תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן: עֵגֶל שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב — מוּתָּר, וְאֶפְרוֹחַ שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב — מוּתָּר, מַאי טַעְמָא: זֶה מוּכָן אַגַּב אִמּוֹ, וְזֶה מַתִּיר עַצְמוֹ בִּשְׁחִיטָה.

20 תָּנוּ רַבָּנַן: אֶפְרוֹחַ שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב — אָסוּר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אַף בַּחוֹל אָסוּר, לְפִי שֶׁלֹּא נִתְפַּתְּחוּ עֵינָיו.

21 כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא: ״לְכׇל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ״, לְרַבּוֹת אֶפְרוֹחִים שֶׁלֹּא נִתְפַּתְּחוּ עֵינֵיהֶם. כְּמַאן — כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב.

22 אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: בֵּיצָה, עִם יְצִיאָתָהּ נִגְמְרָה. מַאי ״עִם יְצִיאָתָהּ נִגְמְרָה״? אִילֵּימָא, עִם יְצִיאָתָהּ נִגְמְרָה וּמוּתֶּרֶת לְאׇכְלָה בְּחָלָב — הָא בִּמְעֵי אִמָּהּ אֲסוּרָה לְאׇכְלָה בְּחָלָב? וְהָתַנְיָא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתַּרְנְגוֹלֶת וּמָצָא בָּהּ בֵּיצִים גְּמוּרוֹת — מוּתָּרוֹת לְאָכְלָן בְּחָלָב!

23 אֶלָּא: עִם יְצִיאָתָהּ נִגְמְרָה — וּמוּתֶּרֶת לְאוֹכְלָהּ בְּיוֹם טוֹב. הָא בִּמְעֵי אִמָּהּ אֲסוּרָה לְאׇכְלָה בְּיוֹם טוֹב? וְהָא תַּנְיָא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתַּרְנְגוֹלֶת וּמָצָא בָּהּ בֵּיצִים גְּמוּרוֹת — מוּתָּרוֹת לְאָכְלָן בְּיוֹם טוֹב!

24 וְכִי תֵּימָא: קָא מַשְׁמַע לַן בְּבָרַיְיתָא מַאי דְּלָא אַשְׁמְעִינַן בְּמַתְנִיתִין, הָא נָמֵי תְּנֵינָא: בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: תֵּאָכֵל, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא תֵּאָכֵל. וְעַד כָּאן לָא פְּלִיגִי בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל אֶלָּא בְּנוֹלְדָה, אֲבָל בִּמְעֵי אִמָּן — דִּבְרֵי הַכֹּל שַׁרְיָין.

25 וְכִי תֵּימָא בֵּית הִלֵּל אֲפִילּוּ בִּמְעֵי אִמָּן נָמֵי אָסְרִי, וְהַאי דְּקָתָנֵי ״נוֹלְדָה״ — לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּבֵית שַׁמַּאי דַּאֲפִילּוּ נוֹלְדָה נָמֵי שָׁרוּ, אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתַּרְנְגוֹלֶת וּמָצָא בָּהּ בֵּיצִים גְּמוּרוֹת — מוּתָּרוֹת לְאָכְלָן בְּיוֹם טוֹב, מַנִּי? לָא בֵּית שַׁמַּאי וְלָא בֵּית הִלֵּל!

26 אֶלָּא: עִם יְצִיאָתָהּ, נִגְמְרָה — וּמְגַדֶּלֶת אֶפְרוֹחִים, בִּמְעֵי אִמָּהּ — אֵינָהּ מְגַדֶּלֶת אֶפְרוֹחִים. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִקָּח וּמִמְכָּר. כִּי הָהוּא דַּאֲמַר לְהוּ: בֵּיעֵי

פירוש ר"ן על ביצה ו׳

1 וקיימא לן דיו"ט צריך עירובי תחומין וא"צ עירובי חצירות. מלשונו זה נראה שהוא סובר דביו"ט לא בעינן עירובי חצרות כלל אבל הרשב"א ז"ל כתב דכלים שאין בהם צורך ליום כלל אסור להוציאן מחצר לחצר בלא עירוב דכי היכי דמרה"ר לרה"י אית בהו איסורא דאורייתא וכדכתיבנא ה"נ מחצר לחצר איכא איסורא דרבנן והלכך צריך עירוב והא דאמרי' באידך פרקין דף טז: מערבין עירובי חצרות מיו"ט לשבת ואין מערבין עירובי תחומין מפני שאתה אוסרו בדבר האסור לו כלומר שאתה אוסרו לתקן לשבת דבר שהוא אסור בו ביו"ט אבל אי אתה אוסרו בדבר המותר לו דמשמע מההיא דאין צריכין לערב בחצרות ביו"ט כלל ההיא בכלים שיש בהן צורך ליום קצת וכדכתיבנא מותר להוציאן וקרוב היה לחלק ולומר שכיון שרוב ההוצאות אין צריכות עירוב אף במיעוטן לא הזקיקו לערב ושריין בלא עירוב ודברי הרב אלפסי ז"ל מטין כן כמו שכתבתי אלא שיש בגמ' הוכחא לסברת הרשב"א ז"ל כמו שכתבתי בחידושי:

2 ירושלמי תני ולא את המפתח וב"ה מתירין אמר ר' הושעיא הדא דתימא במפתח של אוכלין אבל במפתח של כלים לא והא רבי אבא יתיב ומתני ומפתחא דפלטרין בידיה פלפלין הוה ליה בגויה ומשמע דלאו דוקא אוכלין אלא הוא הדין לכלים שיש בהן צורך ליום ומפתח של כלים דקאמר דלא היינו כלים שאין ליום צורך בהן:

3 מתני' אין מוליכין חלה ומתנות. אף על פי שמותר בהפרשתה של חלה לא שרו ליה הולכתה אלא תיקון עיסתו התירו לו ולא יותר:

4 מתנות. הזרוע והלחיים והקיבה ואף הן הרמתן הותרה לו שהרי נצטוה להרימן והיאך יאכל שאר הבשר ואף על פי שאין טובלין כשאר טבל לאסור הבשר באכילה מיהו אם לא יפרישם משאר הבשר ואוכלם עובר בעשה הלכך הרמתן התירו לו ולא הולכתן:

5 ובית הלל מתירין. אף הולכתן דהא צורך כהן היא:

6 גמ' א"ר יוסי וכו'. ר' יוסי בא לחלוק עם מתני' דאוקי פלוגתייהו במתנות:

7 על המתנות שמוליכין. הואיל וזכאי בהרמתן וה"ה לחלה וחדא מינייהו נקט:

8 שבש"א אין מוליכין. הואיל שאינו זכאי בהרמתה דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט:

9 הלכה כרבי יוסי ואליביה דב"ה. דאפי' תרומה נמי מותר להוליך ומשמע מהכא דפירות חוצה לארץ חייבין בתרומה ומעשר וה"נ מוכח בפרק עד כמה דף כז. דאמרי' דרבה מבטל תרומת ח"ל ברוב ואכיל לה בימי טומאתו וה"נ מוכח בפ' בנות כותים דף לב. גבי מעשה היה והטבילוה קודם לאמה דאוקי לה לסוכה שמן של תרומה ובפ' כיצד מברכין דף לו. נמי משמע דאפילו צלף דליתיה בארץ אלא מדרבנן חייב בתרומה בחו"ל ואיכא למידק דבפ"ק דחולין דף ו: משמע דפטור דאמרי' התם אני ראיתי את ר"מ שאכל עלה של ירק בבית שאן והתיר רבי בית שאן על ידו משום דס"ל דבית שאן חו"ל וה"נ משמע בפרק ר' ישמעאל בע"ז דף נח: דאמרי' התם ריש לקיש איקלע לבצרה חזנהו דקא אכלי פירי דלא מעשרי אסר להו אתא לקמיה דר' יוחנן א"ל אדמקטורך עלך זיל הדר בצר לאו היינו בצרה כלומר דבצרה מחוצה לארץ היא ופטורה מן המעשר י"ל שאין כל המקומות שבחו"ל שוים דמקומות הסמוכין לא"י חייבין משום לתא דא"י וכן ידים פ"ד מ"ג בבל ומצרים כדאיתא התם משום דשכיחי שייראתא אבל שאר חו"ל אינה חייבת במעשר כלל לא בדמאי ולא בודאי דכי אמרי' התם דמאי פ"א מ"ג מכזיב ולהלן פטורין מן הדמאי ה"ה מן הודאי אלא דנקט דמאי משום דמיניה איירי התם כן הכריע רבינו שמשון בפירוש המשנה וכי תימא א"כ בצרה שהיתה קרובה כל כך לא"י עד שהיה טועה בה ריש לקיש לומר שבא"י היא למה לא חייבוה איכא למימר שאפי' באותן מקומות של חו"ל שחייבין מדבריהם יש חילוק בין פירות לפירות שהפירות שדומים לשל א"י חייבין וכדאיתא בירושלמי ועובדא דבצרה מן הפירות שאינן דומין היה:

10 אושפזיכניה דרבה בר רב חנן וכו' מהו לפרוכי מינייהו האידנא. לפרך השרביטין ולהוציא מן מהן הזרע ביו"ט מי אמר כשחיטה ובישול דמי או דילמא כיון דאפשר מעיו"ט לא:

11 אמר ליה מוללין מלילות. דדש כלאחר יד הוא ואפילו בשבת לאו איסורא מדאורייתא הוא אלא מדרבנן ובי"ט לא גזור:

12 יד על יד. מעט מעט:

13 אבל לא בקנון. כלי הוא שראשו אחד רחב והשני עשוי כמין מרזב ונותן הקטנית בראשו הרחב ומנענע והאוכל מתגלגל דרך המרזב והפסולת נשאר בכלי:

14 בתמחוי. קערה גדולה וה"ה נמי דבשתי ידים אסור שאינו מותר לנפח בשבת אלא בידו אחת והכי איתא בגמרא אלא דאיידי דבעי למיתנא סיפא גבי יו"ט אפילו בקנון ובתמחוי נקט רישא אבל לא בקנון ובתמחוי:

15 אבל לא בטבלא וכו'. דמחזי כמאן דעביד לצורך מחר שאין דרך לעשות בכלים הללו אלא לימים הרבה:

16 מעיו"ט אין. המולל מעיו"ט קתני ולא קתני המולל ביו"ט ופרקינן דאפי' ביו"ט שרי ואיידי דתנא רישא מע"ש דבשבת אסיר תנא סיפא מעיו"ט:

17 ואיכא למידק דמהא משמע דבשבת לא שרי למלול כלל ואלו בפרק מפנין דף קכח. אמרי' חבילי סיאה אזוב וקורנית קוטם ואוכל וחכ"א מולל בראשי אצבעותיו ואוכל דאלמא מותר למלול בשבת תירץ הר"ז הלוי ז"ל דהתם דוקא בחבילי סיאה אזוב וקורנית אבל בחבילי תבואה וקטנית לא שרינן כלל והיינו סוגיין ואחרים תרצו דהתם אינו מולל אלא לרכך את האוכל ומש"ה שרי ע"י שינוי ומולל דהכא לפרק האוכל מתוך הקשין דאסיר לגמרי ולפי דעת זה מאי דאמר בגמרא כיצד מולל ומסקינן דלמלול בחדא אצבע אכולהו שרי ביו"ט היא שלפי דעת זה כי אמר מוללין ביו"ט דוקא ע"י שינוי אבל בשבת אסור אפי' ע"י שינוי ואין זה דעת הרב אלפסי ז"ל שהוא הביא לההיא דכיצד מולל בפרק מפנין ולא הביאה כאן משום דס"ל דבשבת מותר למלול ע"י שינוי כדמוכח ההיא דמפנין וביו"ט מותר למלול בלא שנוי כלל והכי מוכח ממאי דאהדר רבה בר רב חנן לאושפיזכניה מוללין מלילות בסתם שאילו היה צריך שינוי היה לו לפרש כדי שלא יטעהו ודאמרי' הכא איידי דתנא רישא מע"ש דמשמע דלא שריא מלילה בשבת כלל נ"ל דהכי קאמר דלא מצי תני המולל בשבת והמולל ביו"ט דאם איתא הוה משמע שאין בין שבת ליו"ט כלום לענין מלילה וליתא דבשבת שינוי מיהא בעיא ומש"ה לא תנא נמי ביום טוב המולל ביום טוב דאי תנא הכי הוה משמע דבשבת מיתסרא לגמרי וליתא ומש"ה לא תנא הכא מלילה בשבת ויו"ט כלל:

18 מתני' ב"ש אומרים תבלין נדוכין במדוך של עץ. מדוך הוא בוכנא:

19 והמלח. במקום שיש מלח גסה ידוכנו בפך ובעץ הפרור דהיינו כף גדולה דמלח בעי שינוי כי האי:

20 והמלח במדוך של עץ. נהי דשינוי בעי אבל סגי בהאי שינויא זוטא:

21 גרסי' בגמרא דף יד. דכ"ע מיהת מלח בעי שינוי מ"ט רב חסדא ורב הונא חד אמר כל הקדירות צריכות מלח ואין צריכות תבלין. פי' כל מיני קדירות צריכות מלח הלכך מאתמול הוה ידע ואיבעי ליה לדוכה ואין כל מיני קדרות צריכות תבלין והוא אינו יודע מה יעלה בלבו לאכול מחר וחד אמר כל התבלין כולן מפיגין טעמן כלומר אם נדוכין מאתמול ומלח אינה מפיגה טעמה הלכך איבעי ליה לדוכה מאתמול ואמרי' איכא בינייהו דידע מאי קדרה בעי לבשולי. פי' ללישנא קמא אפי' תבלין בכי האי גוונא בעו שינוי כיון דכבר ידע מאתמול וללישנא בתרא לא בעו שינוי אי נמי במוריקא כלומר דתבלין של כרכום נמי איכא בינייהו שהכרכום אינו מפיג טעמו אם נדוך מבעו"י והוא לא היה יודע מה יבשל מחר ללישנא בתרא בעי שנוי וללישנא קמא לא בעי שנוי:

22 וכתבו בתוספות וכן הר"ז הלוי ז"ל דכיון דבכל חד מהני לישנא איכא קולא וחומרא נקטינן חומרי דכל חד דליכא למימר הלך אחר המיקל כיון דכל חד מינייהו מיקל ומחמיר ולפי זה מלח ומוריקא לעולם בעו שינוי וכולהו תבלין נמי היכא דידע מאי קדרה בעי בשולי בעי שינוי אבל היכא דלא ידע שרי בלא שינוי כלל אבל הרב אלפסי ז"ל השמיט לשונות הללו מדאמרי' אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנדוכין נדוכין כדרכן אפילו מלח ואמר עלה בגמרא דהוא דאמר כתנא דברייתא ובתר הכי אמרינן א"ל רב לרב אחא ברדלא כי דייכת כלומר מלח אצלי ודוך כלומר הטה המדוכה על צדה דסבירא ליה כשמואל דאמר דנדוכת כדרכה ובמדוך של אבן ומיהו שינוייא זוטא בעי ועובדא דרב ששת נמי מוכח דדוקא לענין מלח א"ל אצלי ודוך כמו שכתב הרב אלפסי ז"ל דרב ששת שמע קל בוכנא א"ל האי לאו מגו ביתאי היא כלומר יודע אני שאין זה בתוך ביתי שאסרתי עליהם לדוך במדוך של אבן בלא שינוי:

23 נבוחי מנבח. כשהגרעינין משתברין נשמע קולם עם המדוכה כמנבחין:

24 וכתב הרב אלפסי ז"ל דממילא שמעינן דהא דאמר רב לרב אחא ברדלא אצלי ודוך לענין מלח קאמר ליה אבל תבלין לא בעו הטייה ובודאי דהכי הוא ומיהו כי היכי דבעי אמתניתין דכולי עלמא מיהא מלח בעיא שינוי מאי טעמא ויהבינן טעמא רב חסדא ורב הונא מר כדאית ליה ומר כדאית ליה ה"נ איכא למבעיא אהך מסקנא מאי טעמא מלח בעיא הצלאה טפי מתבלין ומצטרכינן לטעמייהו דרב חסדא ורב הונא והיה לו לרב אלפסי להביאן בהלכותיו משום דנפקא מינה וכמו שכתבתי ומה שכתב הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות בזה לא נתיישב לי כלל אבל נראה לי דמאי דאמר ליה רב כי דייכת אצלי ודוך חומרא בעלמא היא דאיהו ודאי כרב יהודה אמר שמואל דאמר כתנא דברייתא ס"ל דאי כתנא דמתני' היכי סגי בהצלאה והוא מדוך של עץ בעינן אלא ודאי לחומרא בעלמא אמר דלמלח ליצלי פורתא ולישנא דרב ששת נמי דאמר האי לאו מגו דביתאי הוא הכי מוכח לומר שהוא מחמיר על עצמו דבמילתא דאיסורא ממש לא שייך האי לישנא וכיון דמשום חומרא בעלמא עבדי הכי דלמא לא מחמרי אלא במלח דלעולם אית בה תרתי שכל הקדרות צריכות לה ושאינה מפיגה טעמה אבל בחדא מינייהו לא מחמרי ומוריקא נמי ויודע מאי קדרה בעי בשולי אע"ג דאית בה תרתי אפשר שלא החמירו בו דכיון דחומרא בעלמא היא ובדרבנן אין לנו בה אלא מלח מן הטעמים שכתבנו ועוד מפני שהיא נדוכת יפה בהצלאה מפני דקותה מה שאין כן בתבלין:

25 ואיכא למידק אשמעתין דעל כרחין דיכת תבלין ומלח מלאכת אוכל נפש היא ולא מכשירין דלא אשכחן מכשירין שאיפשר לעשותן מעיו"ט דלשתרו בשינוי ומלח הא אפשר אלא על כרחין מלאכת אוכל נפש עצמו היא ואי הכי קשיא לן שינוי זה למה דהא באוכל נפש עצמו לא חלקו בין אפשר ללא אפשר וכמו שנכתוב לפנינו בס"ד י"ל שמתוך שאדם עשוי לדוך תבלין ומלח לימים הרבה ואיכא למיחש דמיתחזי כעביד לצורך חול אסרוה עליו בלא שינוי אלא שהתירו בתבלין לפי שלא פשע כשלא דך מאתמול אי משום שמפיגין טעמא ואי משום דלא ידע מאי קדרה בעי בשולי ואין כל הקדרות צריכות תבלין אבל כל היכא שהיה לו לדוך ולא דך החמירו להצריכו שינוי שמא יחשוב הרואה דלצורך חול קא עביד ודמיא לבקוע עצים דאמרינן לקמן דף לא. דבעי שינוי מפני שדרך בני אדם לבקען לימים הרבה ומיחזי כמאן דעביד לצורך חול:

26 ומדמסקינן דתבלין לא בעי שינוי תשובה על רש"י ז"ל שכתב בפרק תולין דף קמא. במימריה דרב יהודה דאמר התם הני פלפלי מידק חדא חדא בקתא דסכינא שרי תרי אסור ורבא אמר דכיון דקא משני אפי' טובא נמי דביו"ט קאי וליתא דהא מסקינן דתבלין לא בעו שינוי כלל אלא בשבת קאי וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל שם:

27 ירושלמי ר' ירמיה ור' אמי בשם ר' יוחנן השום השחליים החרדל נדוכין כדרכן וכתב הרשב"א ז"ל דמסתבר דלרבנן דאסרי לקמן לשחוק פלפלין בריחים שלהם משום עובדין דחול חרדל נמי אין שוחקין אותו בריחים שלו מהאי טעמא וגרסי' תו התם רבי יצחק שאל לר' יוחנן מהו לשחוק קונדיטון ביומא טבא א"ל שרי רבי יצחק עטושיא שאל ריש לקיש מהו לשחוק קונדיטון ביומא טבא א"ל הב לי ואנא שתי ר' זעירא שאל עבדי דר' יודן נשיא שחיק מר קונדיטין ביומא טבא א"ל אין וכל מיני סקריקין:

28 תנו רבנן אין עושין טיסני ביו"ט. שטורח גדול הוא שכותש החטים שנחלקין א' לד':

29 מה טעם קאמר אין עושין טיסני לפי שאין כותשין במכתשת. מוכח בגמרא דלאו דוקא טיסני אלא הוא הדין טרגיז שהוא לחלק חדא לתלת וחלקא שהוא נחלק לשנים אלא להכי נקט טיסני לגלויי דכי תנא אין כותשין במכתשת לאו בגדולה בלחוד קא אסר אלא אפי' בקטנה דכי היכי דבטיסני ליכא ספיקא שמתוך שטרחותן מרובה אסור אפי' בקטנה נמי ה"נ בחלקא וטרגיז:

« ר"ן על ביצה ה׳ ע״ב ר"ן על ביצה ז׳ ע״א »